החלטה בתיק תא"ק 9787-07-10

מבוא

1. התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ ( להלן: "הבנק"), העמיד אשראי לחברת רב בריח מוצרי בטחון בע"מ (בפירוק) ( להלן: "החברה"). הנתבעת, שהיתה בעבר חברת האם של החברה, חתמה ביום 1.8.2000 על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום לחובותיה של החברה. לימים הועברה השליטה בחברה לצד שלישי, ובמועד מאוחר יותר, החברה נקלעה להליכי פירוק וביום 31.12.2008 ניתן צו לפירוקה. הבנק דרש את סילוק חובה של החברה מאת הנתבעת, מכח ערבותה, ומשדרישתו לא נענתה, הוגשה התביעה שבפניי, בסדר דין מקוצר. לצרכי אגרה, הועמד סכום התביעה על סך של 10,000,000 ש"ח.

2. הנתבעת ביקשה רשות להתגונן מפני התביעה והעלתה להגנתה מספר טענות. במסגרת סיכומיו, הסכים הבנק כי תינתן לנתבעת רשות להתגונן בטענות ההגנה שפורטו בס' 1- 38 לסיכומי הנתבעת ובס' 19- 122 לבקשת הרשות להתגונן. על יסוד הסכמה זו, ניתנת רשות להתגונן כמבוקש בטענות אלה.

3. הטענות שבגינן הבנק מסרב ליתן רשות להתגונן הן הטענה לפיה הנתבעת רשאית לקזז כנגד חוב הערבות סכומי כסף שונים בגין חיובי יתר בהם חייב הבנק את חשבונותיה שלה וחשבונות של חברות הקשורות אליה (מה שמכונה "קבוצת רב בריח") וכן הטענה לפיה הבנק סיכל עסקה למכירת פעילותה של החברה לפני כניסתה לפירוק, ובכך גרם לנזק העולה על סכום התביעה ואף התרשל בגביית חובות של לקוחות החברה.

נדון בטענות אלה כסדרן.

הטענה לפיה עומדת לנתבעת זכות קיזוז בגין חיובי יתר

4. הנתבעת טוענת כי הבנק חייב את חשבונות קבוצת רב בריח באופן לקוי בחיובי יתר של ריבית, אשר על פי חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, מסתכמים בסכומים שנעים בין 12,471,421 ש"ח לבין 22,897,174 ש"ח. לטענתה, קבוצת חברות רב בריח היוותה אובליגו משותף אחד בחשבונות הבנק, אשר דרש וקיבל מאזן מאוחד של חברות הקבוצה. על כן, הנתבעת רשאית לקזז את חיובי הייתר בחשבונות של כלל חברות קבוצת רב בריח, מול חובה כלפי הבנק. טענה זו שלובה בטענה נוספת, לפיה הבנק נמנע מלגלות לה מסמכים הנוגעים לחברות הקבוצה בנימוק של העדר רלבנטיות, וגם בשל הפרת חובת הגילוי, יש ליתן לנתבעת רשות להתגונן.

5. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעת.

זכות הקיזוז מעוגנת בס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר קובע:

" חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים."

הדיבור " חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה" מלמד כי תנאי בסיסי להפעלתה של זכות הקיזוז הוא שקיימת זהות בין הצדדים, קרי, בין החייב והנושה. פשיטא שהחייב אינו יכול לקזז חיובים אלא כנגד נושהו. על כן, החיוב אותו הוא מבקש לקזז חייב להיות חיוב של הנושה כלפיו, ולא חיוב של הנושה כלפי צד שלישי. משמע, החייב אינו יכול להבנות מחוב של הנושה כלפי צד שלישי, רק כדי שהוא עצמו יוכל לקזז את חובו שלו כלפי הנושה. בעניננו, הנתבעת מבקשת להבנות מטענת קיזוז העומדת לחברות אחרות בקבוצת רב בריח, ודבר זה איננו אפשרי על פי הדין הקיים. אף אם אניח כי היו חיובי יתר כאלה ואחרים בחשבונות של חברות אחרות בקבוצה, ואף אם מדובר בחברות בנות או חברות הקשורות בצורה אחרת אל הנתבעת, לא ניתן לצרכי קיזוז להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין החברות השונות ולהפוך אותן לאישיות משפטית אחת.

6. אכן, הטענה היא שמבחינת הבנק קבוצת החברות היוותה אובליגו משותף אחד, והבנק דרש ואף קיבל מאזן מאוחד של החברות, אלא שבכך לא די על מנת להקנות לנתבעת זכות קיזוז העומדת לחברות אחרות בקבוצה. עמדתי על כך  בענין ת.א. 18036/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אריה את עופר עבודות בניה (2006) (פורסם באתר משפטי):

" גם אם אניח כי הבנק התייחס למכלול החשבונות של השותפים, השותפות וחברת אריה את עופר כאל מקשה אחת, או כאל אובליגו אחד, לצורך הוספת בטחונות, ניודם מפרוייקט לפרוייקט והעברת כספים מחשבון לחשבון לצורך צמצום יתרות חובה בחשבון הנעבר (ראה חוות דעתו של המומחה אורן גיא מטעם הנתבעים), אין בכך כדי להקנות לנתבעים זכות קיזוז שאינה קיימת להם על פי חוק או הסכם. הבנק רשאי לפי שיקול דעתו להחליט האם להעמיד אשראי ללקוח, ובאילו תנאים (ראה ס' 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981). בין שאר שיקוליו, רשאי הבנק להביא בחשבון קיומם של בטחונות בחשבונות אחרים של הלקוח. אם הבנק מבצע פעולות קיזוז כאלה ואחרות בין החשבונות (ואין בפניי ראיה כי כך נהג הבנק במקרה הנוכחי), עליו לעשות כן או מכח תניות חוזיות מפורשות (כפי שבנקים נוהגים אכן לכלול בחוזים מול לקוחותיהם), או מכח זכות הקיזוז הקבועה בס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973. אין בכך כדי לייצר ללקוח יש מאין זכות קיזוז שאינה עולה בקנה אחד עם ס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, ואינה מעוגנת בחוזה מול הבנק."

אני ער להלכת 769/88 מרדיקס מכונות 1987 בע"מ נ' הבנק הבינלאומי בע"מ (פורסם באתר משפטי), שם קבע בית המשפט העליון כי יש ליתן רשות להתגונן בטענה לפיה הבנק הסכים מבחינתו לראות את שתי החברות כחברה אחת, ולכן אין לשלול על הסף אפשרות לקיזוז חובן של שתי החברות מול הבנק, אלא שאין הנדון דומה לראיה, שכן בעניננו, אין כל טענה על כך שהבנק הסכים לכל דבר וענין לראות את קבוצת החברות כחברה אחת, אלא רק שהחברות היוו אובליגו משותף. טענה בדבר קיומו של הסכם היא טענה עובדתית שיש להעלותה בתצהיר התומך את בקשת הרשות להתגונן, ולצקת בה פרטים, דבר שלא נעשה במקרה דנן, שכן מעבר לאמירה סתמית ובלתי מפורטת כלל בענין האובליגו המשותף והמאזן המשותף, אין כל טענה בדבר הסכמתו של הבנק לראות את קבוצת החברות כאילו היו חברה אחת, לכל דבר וענין.

7. נתתי דעתי לכך שהמומחה מטעם הנתבעת הגיע למסקנה שגם בחשבונה של הנתבעת עצמה היו חיובי יתר, אלא שהמומחה כלל לא ערך הפרדה בחוות דעתו בין חיובי הייתר בחשבונה של הנתבעת לבין חיובי הייתר בחשבונן של החברות האחרות (למרות שהמסמכים שהיו דרושים לו לשם בדיקת חיובי הייתר בחשבונה של הנתבעת לבדה, נמסרו לו), אלא קבע סכום גלובלי של חיובי יתר בחשבונות החברות כולן. על כן, לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לגבי חיובי הייתר בחשבונה של הנתבעת לבדה. יצויין כי לא שוכנעתי שאי גילוי מסמכים הנוגע לחברות אחרות של קבוצת רב בריח (והמסמכים הנוגעים לנתבעת גולו גם גולו), פגע כהוא זה בהגנתה של הנתבעת. על כן, אי הגילוי כשלעצמו איננו מצדיק מתן רשות להתגונן.

8. הבנק מוסיף וטוען כי אף אם היה נקבע באופן עקרוני שהנתבעת יכולה לקזז כנגד חובה לבנק את חיובי הייתר של החברות האחרות בקבוצה, הרי שעדיין לא היה מקום ליתן רשות להתגונן בטענה זו, שכן מדובר בחיובים שאינם קצובים, ולא ניתן לקזז חיובים שאינם קצובים אלא אם מקורם בעיסקה אחת, כאשר במקרה הנוכחי מדובר בעסקאות נפרדות (ראה למשל ע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת   פ"ד מב(2), 725 ,עמ' 730-731 וכן ע"א 725/87 חברת ביר-סל סחר מזול בע"מ נ' חברת אוליבקס   פ"ד מד(1), 177 ,עמ' 180-181).

דין טענה זו של הבנק להדחות. אכן, במתכונת הנוכחית של חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, חיובי הייתר בחשבונות השונים אינם קצובים אלא נקבעו על דרך של שומה והערכה, ולכן אינם ניתנים לקיזוז כנגד חוב הנתבעת לבנק הואיל ומקורם בעסקאות נפרדות. יחד עם זאת, לא נסתרה טענת המומחה לפיה אי מסירת מסמכי הבנק של החברות הנוספות היא שמנעה ממנו עריכת חישוב מדוייק של הנזק הנטען לגבי אותן חברות, ואילצה אותו להיזקק לפעולות של שומה והערכה. על כן, הטענה בדבר העדר סכום קצוב אינה יכולה להשמע מפיו של הבנק.

9. סיכומו של דבר, אין מקום ליתן רשות להתגונן בטענת חיובי הייתר.

הטענה בענין סיכול מכירת פעילותה של החברה והתרשלות בגביית חובות של לקוחות

10. טענת הגנה נוספת המחייבת ברור היא הטענה לפיה הבנק סיכל עסקה למכירת פעילותה של החברה תמורת סכום העולה על 100 מליון ש"ח. עקב כך, לא היה מנוס מפירוקה של החברה, פירוק שהניב לקופתה סכום של 78.5 מליון ש"ח בלבד. עוד טוענת הנתבעת כי הבנק התרשל בגביית חובות של לקוחות החברה, ובמקום שייכנס לקופת הפירוק סכום מוערך של 22.5 מליון ש"ח, נכנס סכום "אפסי". טענות אלה נזנחו אמנם על ידי הנתבעת בסיכומי תשובתה, אך מפאת חשיבותו העקרונית של הענין, ראוי לדון בהן לגופן, ולדחותן.

11. בכל הנוגע לטענת ההתרשלות בגביית החובות, בצדק טוען הבנק בסיכומיו כי מדובר בטענה סתמית, בלתי מפורטת ובלתי מכומתת, וכבר מטעם זה אין מקום ליתן רשות להתגונן בגינה. הנתבעת לא טרחה לפרט, ולו כזית, באיזה אופן התרשל כונס הנכסים בגביית חובותיה של החברה, ואף לא טרחה לציין מהו הסכום שנגבה בפועל. לענין זה לא די באמירה הסתמית כי מדובר בסכום "אפסי". ודוק: העובדה שמאמצי הגבייה לא צלחו, אין בה די על מנת לבסס טענה כה חמורה של רשלנות כלפי הכונס.  עסקינן בטענת קיזוז, ועל כן יש צורך לפרטה ולכמתה כשם שמפרטים ומכמתים בכתב תביעה טענה לקיומו של נזק. ראה ע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ   פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768: